מעבדות לחירות – על בחירות בחיים והחופש לבחור
אני חייב להגיע היום לפגישה
אני חייב לקחת את הילד היום לחוג
אני חייב ללכת לעבודה
אני חייב, אני חייב, אני חייב...
מכירים את זה?
אנחנו קמים בבוקר וחייבים לעשות המון דברים.
אני רוצה לשתף אתכם במקרה שקרה לי בעבר.
מכירים את זה שיש לילד יום הולדת בגן וצריך להכין עוגת יום הולדת?
תמיד הייתי הבשלן בבית ויחד עם זאת, עוגות לא אהבתי לאפות. כל פעם שהתקרבה יום
ההולדת של הבן שלי, נכנסתי ללחץ. אני חייב להכין עוגה, חייב להכין עוגה. ככל שמועד
האירוע התקרב ככה הרגשתי את הלחץ עולה וגובר. בלילה האחרון הייתי נכנס למטבח בחוסר
חשק בולט, מאלתר מתכון כלשהו לעוגת שוקולד מהאינטרנט, רץ למכולת לקנות מצרכים, שם
קמח, ביצים, מסיף שוקולד ואבקת אפייה ומכניס תנור. תוך כדי הייתי מוריד איזה תמונה
מאינטרנט של בוב ספוג או צב נינג'ה ושולח לחנויות שמכינות בצק סוכר. למחרת, בדרך לגן
עובר דרך החנות, זורק על העוגה ומתפלל לטוב. מיותר לציין כי העוגה הייתה נראית כמו
אילוץ יותר מאשר עוגת יום הולדת.
האם זה חייב להיות כך?
האם נגזר עלינו לחיות ולפעול מתוך חובות?
מזמין אתכם לחשוב, האם עשיה מתוך תחושת חובה עושה לנו טוב? מה
האסוציאציה הראשונה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה הזו: "חובה"?
האם מתוך חובה אנחנו ממצים את הטוב היותר שיש לנו?
מה זה חובה?
הגדרת מילון:
·
דבר שאדם חייב לעשות
בשל הוראה, החוק או הנוהל. "חוק גיוס
חובה."
מתוקף הגדרה זו, האם ללכת לעבודה היא חובה?
האם להכין אוכל לילד נכנס תחת ההגדרה הזו?
פרויד מבדיל בין 2 סוגים של צרכים המובילים לתחושות מחויבות:
- · צרכים שהם חלק מהטבע - אכילה, שתייה, שינה, הגנה עצמית. לשם כך על האדם לפעול כדי להצליח לספק את הצרכים הללו.
- · צרכים גמישים – שאיפות, תכונות אופי המבדילים בין בני האדם: אהבה, הרסנות, סאדיזם, כניעה, תאוות כח ועוד.
למעשה, יש לנו מספר חובות מאוד מצומצם בחיינו:
·
אכילה
·
שינה
·
שתיה
·
נשימה
·
הגנה
הצגת הדילמה
אני רוצה להציג אקסיומה שאותה אסביר בהמשך:
כל עשייה בחיינו נובעת מתוך בחירה. לעיתים, הבחירה פשוטה ואז אין לנו
דילמה. כמו לבחור האם לאכול טוסט או חביתה (למרות שאני בטוח שיש אנשים שגם
הבחירה הזו קשה להם). ולעיתים הבחירה קצת יותר קשה – האם להישאר בעבודה עד מאוחר
או לבלות זמן איכות עם המשפחה?
הבחירה בגישה של מחויבות (חובה), מעבירה את השליטה בחיינו לגורמים
חיצוניים. "הייתי חייב ללכת לפגישה אחרת הבוס היה כועס עלי", "אני
חייב להגיע הביתה בזמן אחרת אשתי תריב איתי" או " לא נעים לי ממנו, אני
רוצה ללכת לפרגן למרות שלא בא לי. אני חייב". העשייה מתוך רגשי חובה מונעת
מהרצון שלנו לרצות, לקבל הערכה או למצוא חן בעייני אחרים (הבוס, האישה, הבעל,
הילדים, ההורים) ולעיתים לא עולה בקנה אחד עם מה שבאמת היינו רוצים לעשות.
עשייה מתוך חובה מונעת מפחד!
פחד ממה?
הסבר
אחד הפחדים הכי גדולים שיש לאדם הוא הפחד מבדידות - כולנו חיה חברתית, ויש לנו צורך אמתי לשייכות –
חברתית, רעיונית או מוסרית. הפסיכולוגיה מגדירה את הפחד מבדידות כאחד מהפחדים
הגדולים ביותר שיש לאדם ומהווה גורם מניע חשוב מאוד בבחינת דפוסי ההתנהגות. אפשר
לומר כי הצורך הזה הוא תוצאה פרה היסטורית של התפתחות האדם. לפני פחות מ 10,000
שנה, האדם חי כחלק משבט. שבט שמנה לא יותר מכמה עשרות בני אדם. השבט מילא את כל
צרכי האדם. מזון, מחסה, הגנה מפני טורפים, הגנה מפגעי טבע. לכל אחד היה תפקיד
מוגדר – צייד, לקט, בשלן, מטפלת בילדים וכו... החובות והזכויות של כל פרט ופרט
בשבט היו מאוד ברורים עוד מהלידה – זכר יהיה צייד ונקבה לקטת. מתוקף כך, נקבעו
הקשרים החברתיים, שכזכור היו מאוד מצומצמים וכללו מקסימום כמה עשרות קשרים. כבר
מלידה נוצרה תחושת שייכות עמוקה מאוד לשבט ששחררה את האדם מתחושת הפחד מבדידות.
הקיום בתוך חברה מוגדרת היה דבר מובן מאליו כמו נשימה, אכילה ושתיה. האדם הפרה היסטורי
נולד שייך.
גם בימי הביניים החשוכים, שהאדם חיי כבר בחברות גדולות בהרבה מתקופת
הלקטים ציידים, האדם היה זקוק לשייכות החברתית שלו לעצם קיומו. עתידו של כל פרט
ופרט נבע מתוקף המעמד החברתי אליו נולד. אם נולדת למשפחה של נפחים, כנראה שתהייה
נפח, משפחה של נגרים, נגזר עלייך לבנות שולחנות וכסאות כל ימי חייך, נולדת בן של
מלך, כנראה שתתחתן עם נסיכה. לא משנה מה עשית בחייך, לא היה לך סיכוי כמעט לשנות
את גורלך. כל השיוך החברתי של האדם נבע מתוקף מעמדו. מצד אחד, לאדם לא הייתה יכולת
בחירה כל כך. עיסוקו ומעמדו נקבעו כאמור, עפ"י השיוך המשפחתי. חתונה התאפשרה
רק בתוך המסגרת הזו. נפח התחתן עם בת נפח אחר או בת התוכן, נסיכה התחתנה עם בן מלך
(או צפרדע). סיפורי סינדרלה היו רק באגדות. מן הצד השני, קיבל האדם הגנה מלאה
מתוקף המעמד. העולם היה מאוד ברור ומוגדר מראש. הן השיוך המעמדי בימי הביניים והן
החיים כלקטים ציידים, העניקו לאדם ביטחון מלא בחייו. הוא ידע בדיוק מה צופן לו
העתיד (לקט, צייד, נפח או נגר) ולא נאלץ להתמודד עם דילמות כמו מטרות או הגשמה
עצמית.
רק עם התפרקות המעמדות, בתקופת ההשכלה ועם הופעת רעיונות כמו הזכות
להגדרה עצמית, צבירת הון וחופש, התחיל האדם להתמודד עם המושג הזה שנקרה
"בחירה".
תבינו, המושג בחירה או הגשמה עצמית, לא היה קיים לפני 400 שנה. רק
במאות האחרונות, האדם התחיל להתמודד עם המושגים הללו. מבחינה אבולוציונית מדובר
בפסיק קטן אל מול היסטוריה אנושית של עשרות אלפי שנים. אפשר לומר שהמוח האנושי, לא
מורגל לחשוב במושגים כאלה. כאמור, האדם זקוק לשייכות החברתית שלו כדי להגדיר את
עצמו. השייכות מאפשרת לאדם התמודדות עם הפחד הגדול של אדם בודד אל מול העולם הגדול
ובואו נודה על האמת, התמודדות אישית אל מול העולם, מפחידה.
תחושות של חוסר
מתוקף העובדות ההיסטוריות והפסיכולוגיות הללו, כולנו בעצם חיים בסוג
של פרדוכס המכונה, "פרדוכס החופש". פרדוכס זה משקף את העובדה כי האדם
בתקופה המודרנית מחפש חופש אישי מצד אחד ואילו מצד שני זקוק לקשרים חיצוניים לטובת
תחושת שייכות. אנו חיים בעצם בתחושות של חוסר מובנה. חוסר בחום השבטי/ מעמדי שעטף
אותנו במשך עשרות אלפי שנים. החום הזה העניק לנו ביטחון ותחושה של אהבה בלא תנאי,
הכרה ביכולותינו (הרי התפקיד הוגדר עבורנו עוד בטרם הלידה). תחושות החוסר אותה אנו
מרגישים נובעות מהעובדה כי היום אנחנו מקדשים את האינדיבידואל, אולם האדם עדיין
מחפש את הקשרים החברתיים לקיומו. ברגע שאנחנו לא מקבלים אותם, אנחנו בחוסר. חוסר באהבה,
חוסר בהערכה, חוסר חיצוני המוביל לחוסר פנימי. תחושות החוסר הללו יחד עם תהליכי
החיברות שלנו (הורים, חברים, מורים וכו) בילדות, מובילים אותנו לתחושה מתמדת כי
אנחנו לא מספיק אהובים, לא מספיק מוערכים, לא מספיק שווים ולא מספיק טובים. לכל
אחד מאתנו יש את כל התחושות הלא נעימות הללו. מי יותר ומי פחות.
תחושות החוסר הן תוצר גם של הילדות שלנו. בעוד שבעבר, התינוק קיבל את
תחושת השייכות שלו מהשבט או מהמעמד החברתי, בתקופה המודרנית הילד הקטן תלוי יותר
ויותר, במה שאריך פרום מכנה בספרו "מוס מחופש" - "קשרים הראשוניים" שלו, קריא, הקשר להורים. ההורים שלנו, חברים
ומורים מהווים השפעה גודלה מאוד עלינו בגיל צעיר ודרכי החינוך שלהם כמו הדברים
הנאמרים לנו בגיל צעיר, משאירים עלינו חותם גדול בתור בוגרים. אמירות עשה ואל תעשה
נצרבים לנו במוח כאילו היו הוראות הפעלה עליהן אין לערער. מכירים את: "אתה
חייב ללמוד, רק כך תצליח", "אתה תמיד חייב לומר תודה", "אתה
חייב לתת חיבוק לסבתא". ואם לא בא לי? מה זה אומר עלי? האם זה עושה אותי ילד או
נכד פחות טוב? הורה שחסם לילד את החלום הפרטי שלו וכיוון אותו להגשים את חלום
ההורה, מונע מהילד את התכונה המשמעותית ביותר שיש לו לאדם – היכולת לדמיין. לא זאת
בלבד, כאשר הילד מערער על הדרך המוכתבת ע"י ההורים, הוא סופג ביקורת, וחינוך
של שכר ועונש. חינוך כזה עלול להוביל לילד שאינו בטוח במקומו במשפחה ולבוגר שאינו
מרגיש בטוח בעולם. הילד מפרש את אהבת הוריו כאהבה על תנאי ומתחיל לבחור בפעולות
שנראה לו כי יתקבלו בהערכה ע"י ההורים. במילים אחרות, הילד לומד להתנתק
מרצונותיו ומתחיל לבחור בעשייה במטרה לזכות בהערכה ואהבה מהוריו. בחירה כזו מובילה לעשייה מתוך תחושת חובה.
אני מחזיר אתכם לתפיסה הפרה היסטורית שלנו. הדי פולט שלנו כבני אדם
הוא קבלה בלא תנאי תוך בהירות גדולה לגבי מהות הקיום. התקופה המודרנית מלמדת אותנו
דרכים חדשות. רדיפה אחרי הון אישי, נכסים, מציאת ה"אני" האמתי. רדיפה
כזו מעלה את הפחדים כיוון שהמעמד כבר אינו נתון מראש אלה תלוי בכמות ההון שנצבר.
מעביר את המיקוד של האדם כלפי חוץ – מעמד לפי הצלחה כלכלית. חברה שבה כמות הנכסים,
מותג הבגד, יוקרת המכונית או כמות החופשות מעצבים את התפיסה של החברה אותנו. כל
אלו מובילים אותנו להסתכל החוצה במקום מבט פנימה וכל זאת כאשר הביטחון הבסיסי אליו
אנו מורגלים מימים ימימה, נלקח מאתנו.
ריצוי
תחושת החוסר בקשר חברתי והפחד מלהיות לבד, מובילים אותנו לנקוט לעיתים
בריצוי.
ריצוי זו בעצם עשיית פעולה לטובת מישהו אחר כשלמעשה מטרת העשייה היא
שהאדם האחר יעריך או יאהב אותי.
אני מבדיל בין שירות לריצוי:
- · שירות – מיטיבה עם נותן ומקבל השירות (מלצר)
- · ריצוי – יש מטרה נסתרת.
ריצוי זו בעצם מניפולציה רגשית על אדם אחר. אנחנו פועלים מתוך מניע
נסתר (ברוב הפעמים אנחנו בכלל לא מודעים למניע זה) מתוך רצון למצוא חן. ההרגל הזה
משרת אותנו בתחילה כיוון שהעשייה הזו מובילה לכך שאנו מקבלים עליה חיזוקים
מהסביבה. וכך, אנו פועלים, מרצים ובמקרים רבים העשייה הזו באה על חשבוננו. אנחנו
מתחילים לוותר על עצמנו ומתחילים לנחש ולהעריך את רצונו של הזולת. לאט לאט אנחנו
מתחילים לשכוח מהאדם החשוב לנו ביותר בחיים, מעצמנו. המשפט "אם אין אני לי
מי לי" מקבל עכשיו משמעות גדולה מאוד. אם אנחנו לא נדאג לעצמנו, מי כן ידאג
לנו.
זוכרים את סרטון הבטיחות במטוס? בסרטון מלמדים אותנו מה עלינו לעשות
במצבי חרום במהלך טיסה. בין שאר הדברים, הסרטון מורה לאלו הטסים עם ילדים, לשים על
עצמם את מסכת החמצן קודם לחבישת המסכה על הילד במצבי חרום. הסיבה לכך פשוטה. אם לא
נשכיל לדאוג לחמצן שלנו ראשית, לא נוכל לטפל כיאות גם בילד. כך גם בחיים! אם לא
נדאג קודם כל לעצמנו, לרווחתנו, לנוחיות שלנו, למטרות שלנו, נשאר נטולי אנרגיה
לעזור לאחרים.
לתופעת הריצוי יש אספקט נוסף. כזכור, המניע לעשייה מתוך ריצוי נובע
מתוך הרצון שלנו בשייכות ובקבלת הוכרה מהסביבה הקרובה לנו. בתחילה, זה עובד. אנחנו
נהנים מחיזוקים חיוביים מהסיבה המברכת על העשייה לנו. אך ככל שהזמן עובר הסביבה
מתחילה להתרגל לדברים שאנו עושים ומתחילה לקבל אותנו כמובן מאליו. ואז, אנחנו,
התלויים בהערכה החיצונית לגישור על הפחד מבדידות, חשים פחות ביטחון ופחות מוערכים.
כפועל יוצא מכך, אנחנו נוטלים על עצמנו אחריות רבה יותר ועשים יותר ויותר למען
האחר (על חשבוננו), מפעם לפעם, סף הפידבק החיובי שאנחנו מקבלים יורד, ומנגד העשייה
למען האחר גדלה עד אשר הסביבה כבר מפסיקה להתייחס אלינו כעצמאים אלה ככלי שרת או
כמובנים מאליו. וכך, התסכול הולך וגובר ככל שהעשייה שלנו גדלה וההערכה קטנה. אנחנו
בעצם פועלים כדי להרשים את הסביבה, למצוא חן, לקבלת פידבקים חיוביים שיוכיחו לנו
כמה אנו ראויים ולמעשה אנחנו מזמנים לעצמנו את ההיפך.
פעולה בריצוי לאורך זמן הופכת אותנו לשקופים, לחסרי גבולות. כאשר
אנחנו לא מציבים גבולות לסביבה, אנחנו בעצם אומרים לסביבה ולעצמנו: "אנחנו לא
חשובים. יותר חשוב לנו לעשות לסביבה מאשר לעצמנו". חוסר בגבולות מאפשר לאנשים
אחרים לא לראות אותי. חוסר גבולות מאפשר לאחרים לחדור דרכי.
פעולה מתוך ריצוי שאינה מגשימה את מטרתה (וברוב המקרים היא לא), מובילה לתסכול גדול, לחוסר
ביטחון עצמי ולתוקפנות. קרה לכם פעם שעשיתם למען מישהו אחר, בן זוג, בוס, ילד,
הורה ולא זכיתם להערכה לה חשבת שאתם ראויים ובסוף התפוצצתם?
הרגלים
ריצוי, הוא הרגל שהושרש אצלנו. ייתכן והרגל זה נוצר ע"י חיקוי
ההורים שלנו בילדות או מתוך תהליכי החיברות שלנו בהתבגרותנו. הרגל הריצוי כמו כל
הרגל הוא "נוסחת הצלחה" עבורנו. "נוסחת הצלחה" זה בעצם פעולה
או סט של פעולות שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב ומקבלים שכר חיובי עבורן. הרגלים זה
דבר חיובי, הם משרתים אותנו בדר"כ, עד שהם מפסיקים לשרת אותנו.
אנו נוטים לטעות ולחשוב כי ההרגלים שלנו זה האופי שלנו, שלא ניתן
לשנות אותם. מכירים את המשפט: "ככה אני וזהו". פרדיגמות עצמיות כמו:
"אני קשה", "אני רגשני", "אני עקשן", "אני
תמיד מאחר", "כשאני מרגיש בדאון אני אוכל", ועוד כהנה וכהנה מחשבות
עצמיות. לכל אלו יש מכנה משותף אחד – כולן הרגלים! והקטע הוא, שכמו שהתרגלנו לחשוב
או לעשות כך, אנחנו יכולים ללמד את עצמנו להתרגל אחרת.
לחזור שוב ושוב על פעולה מתוך הרגל מולידה תחושה של "אני
חייב"! החלטה לשנות הרגל מעבירה אותנו פאזה ל"אני בוחר". פעולה
מתוך בחירה, מגבירה את תחושות החופש שלנו. אז, רוצים להיות חייבים או בוחרים?
סיפור הכלב –
אדם אחד הלך ברחוב וראה איש עם כלב היושב ומיילל. שאל האיש את בעל
הכלב, "למה הוא בוכה?", ענה בעל הכל: "כי הוא התיישב על קוץ",
שאל האיש: "אז למה הוא לא זז?", ענה בעל הכלב: "כי לא כואב לו
מספיק".
ככה גם אנחנו. אנחנו נוטים לזוז ולשנות רק כאשר הכאב כבד מנשוא, רק
כאשר הגיעו מים עד נפש.
תחילה, עלינו להבין כי זה לא כל כך פשוט לשנות, זה אפילו מאוד מאוד
קשה. את הקושי הזה ניתן לחלק לשתי סיבות עיקריות:
- · הרגלים הנעוצים בילדות – חלק גדול מההרגלים שלנו נעוצים בילדות. אנחנו נולדים בלי הרגלים וכחלק מהקשרים הראשוניים שלנו (קשרים עם ההורים), אנחנו מסגלים לעצמנו הרגלים שאנחנו מקבלים מההורים. הרגלים כמו לאכול, לשתות, לישון בשעות קבועות, נימוסין, וכן, גם הרגלים אחרים כמו כיצד להתייחס לאחר, כיצד לארגן את עצמנו בבוקר ובכלל, הרגלי למידה ועוד ועוד. הרגלים אחרים אנחנו מסגלים לעצמנו כלמידה מהסביבה. חברים, בית ספר, מורים ומשפחה קרובה או רחוקה. אנחנו לומדים מהי נוסחת הניצחון שלנו בקשרים החברתיים, כיצד אנחנו רוכשים חברים והערכה מהמורים. ככל שההרגל נעוץ בתקופה מוקדמת יותר בילדות, כך הקושי לשנות הוא רב יותר.
- · הרגלים יוצרים קשרים במוח – בואו נדבר קצת פיסיולוגיה. כשאנחנו חוזרים על פעולה שוב ושוב, אנחנו מחזקים הקשרים במוח. ככל שנחזור יותר על פעולה מסוימת, כך אנחנו מחזקים את הקשרים הללו. הרגל, מתקבע כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על פעולה או דרך מחשבה. ככל שאנחנו חוזרים על המחשבה או הפעולה, אנחנו מחזקים את הקשרים הללו ומקבעים את ההרגלים. ניתוח סיטואציות מעובד במוח ע"י הנתיבים הללו שיצרנו לעצמנו במהלך השנים. ככל שההרגל קדום יותר, הוא מושרש עמוק יותר וקשה יותר לשנות.
אז כיצד כל זאת מתחבר לעשייה מתוך חובה?
כשהמניע לפעולה שלנו הוא חיצוני, אנחנו פועלים כדי להגשים חלום של אדם
אחר, רצון של אחר ופועלים מתוך ריצוי, אנחנו בעצם פועלים נגד עצמנו. פועלים מתוך
חובה לאחר. פעולה כזו מורידה את רמת האנרגיה שלנו, מעלה את רמת התסכול והכי חמור,
מורידה לנו את הביטחון העצמי ואת האמונה בעצמנו.
פתרון
להזכירכם, את תחילת המאמר פתחתי בהצגת העובדה שאנו פועלים לעיתים מתוך
תחושת חובה והצגתי את ההשלכות והסיבות לכך. כדי לשנות זאת עלינו תחילה לנסות
ולהכיר יותר את עצמינו, את היכולות שלנו ולהבין מה חשוב לנו בחיים. רק לאחר שנעשה
זאת, נוכל לבחור את הפעולות שלנו באופן חופשי.
לשם כך, אני רוצה לשתף אתכם במספר כלים בסיסיים לחיים שאם נשכיל לאמץ
אותם, נוכל לבחור בפעולות שלנו מתוך חיבור עצמי ולא מתוך חובה.
כלים:
· ערכים –
ערכים הם בעצם הדברים המובילים אותנו
בחיים, מעין מצפן המכוון את חיינו. ככל שאנחנו מחוברים יותר לערכים שלנו, כך אנחנו
פועלים יותר בחיבור עצמי. פעולה מתוך חיבור עצמי מובילה לעשייה באנרגיה גבוהה
ותשוקה לחיים. מכירים את זה שכשאתם נהנים מעשייה, הזמן עובר לכם מהר? מה הסיבה
לכך? הסיבה לכך היא כי כשאנו עושים פעולות המחוברות ל"אני" הפנימי, אנו
חווים אושר ותשוקה. התשוקה מעלה לנו את רמת האנרגיה בגוף (תוצאה של הפרשה כימית של
הורמונים במוח) המעניקים תחושה טובה (ריצה, טיול, סרט טוב, ספר מעניין, המצאות עם אנשים
שטוב לנו איתם וכו). כשאנו פועלים בהתאמה ערכית, אנחנו פועלים למען עצמנו. פעולה
כזו מגשרת על הפער בין המצוי לבין הרצוי.
כשאנחנו פועלים מתוך הערכים שלנו, אנחנו
עוברים מפעולה מתוך תחושת חובה לפעולה מתוך תחושה של בחירה.
זוכרים את סיפור העוגה מההתחלה. כעבור מספר
שנים של הכנת עוגות "חובה", התחלתי להבין שאני עושה את העוגה הזו עבור
הילד שלי. אחד הערכים החשובים לי הוא "הורות". הערך הזה מכיל בתוכו עוד
מספר ערכים כמו משפחתיות ואהבה. לאחר שהבנתי כי אני ממש לא חייב להכין עוגה (אפשר
גם לקנות) אלה אני בוחר להכין מתוך התבוננות ערכית, בחרתי לפעול בגישה שונה. ישבתי
עם הילד מספר ימים לפני יום ההולדת, בחרנו יחד את העוגה והקישוט, קניתי מבעוד מועד
את כל המצרכים באיכות הטובה ביותר, רכשתי סט כלים לאפייה – כפות וכוסות מדידה,
מריות, בלנדר וכו. והתוצאות לא אחרו לבוא. הכנתי את העוגה בכיף תוך מחשבה מתמדת על
המטרה – חיבור לערכים שלי וחיבור לבן שלי. הבן שלי היה גאה בעוגה ובאבא שלו,
הילדים זללו והגננות/ מורות ביקשו עוד.
·
הגשמת החלום –
להזכירכם, בילדות, לימדו אותנו לחלום חלומות של אחרים. מתוך המקום של הפחד להישאר
לבד, קיבלנו את החלומות של ההורים, של החברה, של בית ספר ועוד. כשרצינו לעשות משהו
מקורי, שמחובר לחלום שלנו, אמרו לנו: "מה פתאום", "אין לך
סיכוי", "תעזוב את זה", "כדאי לך לעשות כך וכך". לאט
לאט, חסמו לנו את החלום, כיבו לנו את האור והתחלנו ליישר קו עם המקובל והנהוג.
חיים ללא חזון אישי משולים לרב חובל ללא
מטרת יעד. תארו לכם, רב חובל המשיט ספינה גדולה באוקיאנוס. אם אין לו נ"צ
להגיע אליו, מה הסיכוי שיוכל להגיע לחוף מבטחים, לנמל? כך גם אנחנו. אם לא נדע לאן
אנחנו רוצים לנווט את ספינת חיינו, כיצד נדע לאן אנחנו שטים? מה הכיוון? מה הוא
חוף המבטחים שלנו?
אני מזמין אתכם להתחבר מחדש לחלום שלכם.
לחשוב מה הייתם רוצים להשיג. לאן אתם הייתם רוצים להגיע בעוד חמש, שש או עשר שנים.
לחשוב אם הייתם כותבים את הביוגרפיה שלכם, מה הייתם רוצים שיהיה כתוב שם. חיים
המכוונים עתיד, מאפשרים לנו להשתחרר מכבלי העבר. מההרגלים שהושרשו בילדות. חיים
כאלה מאפשרים לנו לבחור את העשייה במקום עשייה מתוך תחושת חובה. עשייה כזו מעלה את
רמת האנרגיה.
·
אינטגרטי – אומר,
מכוון, עושה. אינטגרטי זו בעצם יושרה אישית. עשייה מתוך אינטגרטי מאפשרת לנו
להתחבר לעצמנו. עשייה כזו מעלה את הביטחון העצמי שלנו. אנחנו מתחילים להאמין
לעצמנו ולאט לאט גם הסביבה מתחילה להאמין לנו ובנו. כשאנו מגשימים חלומות של
אחרים, אנחנו פועלים בהתאם למה שנראה לנו שאחרים רוצים. פעולה באינטגרטי המכוונת ערכים מובילה
אותנו לעשות עפ"י הערכים וחלום חיינו. עשייה כזו מצמצמת את הפער בין הרצוי
למצוי. צמצום כזה מוביל אותנו לחיבור ערכי עמוק יותר, עוזר לנו לצמצם את הפחד שלנו
ולהגביר את הוודאות. ביטחון עצמי, אמרנו?
·
מטרות – לאחר שאנחנו
יודעים מה הם הערכים שלנו, מה הוא החלום האותנטי שלנו ואנחנו מבינים את החשיבות של
פעולה באינטגרטי כל שנותר לנו זה לתכנן. לקבוע לעצמנו אבני דרך כדי להגשים את החלום.
הבנת המטרות שלנו, מחברת אותנו לעצמנו.
הבנה זו מאפשרת לנו לפעול עפ"י הערכים לכיוון המטרות שלנו בחיים. רק אנחנו
בוחרים את הפעולות שלנו שאמורות אט אט להוביל אותנו להגשמה עצמית.
שימו לב!
גם אם נעשה את כל הדברים הללו: נבין מה הם
הערכים שלנו, נגבש חלום אותנטי, נפעל באינטגרטי גבוה ונכוון למטרות, עדיין, יכולים
וכנראה שגם יהיו, קשיים בדרך. לא בכל דרך שנבחר נצליח. צפויות לנו נפילות, חוסר
הצלחה וזמנים קשים לא מעטים בדרך. אך זו הדרך. מייקל ג'ורדן אמר פעם: "החטאתי מעל 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26
הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק...ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב
בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי."
מייקל ג'ורדן לא דייק במשפט הזה רק בדבר
אחד. במילה "כישלון". מה זה בעצם כישלון? האם יש דבר כזה בכלל? כל עוד
אני ממשיך לנסות – לא נכשלתי פשוט חוויתי חוסר הצלחה זמנית. הכישלון היחיד מגיע
כאשר אני מפסיק לנסות. כל עוד אני ממשיך לנסות, בודק מה לא עבד בפעם הקודמת, מתקן
וממשיך הלאה, לא נכשלתי. חוסר הצלחה זו הזדמנות ללמידה, להבנה של עצמי, וחיפוש
דרכים יצירתיות להמשך.
לסיכום
חיים המונעים מעשייה מתוך תחושות חובה, הם חיים המתרכזים בעבר, בפחדים
שלנו מתחושת בדידות. פעולה מתוך פחד מורידה את רמת האנרגיה שלנו (יש לנו רק 100%
כזו) ואנו לא חופשיים לפעול באותנטיות. חיים המכוונים חלום, מתרכזים בעתיד. הבנת
הערכים שלנו וגיבוש מטרות ברורות, מחזיר אותנו לחיות בהווה, להתרכז ברגע, לראות את
עצמנו ומתוך זאת, לראות את השאר. לחיות מתוך בחירה. בחירה בין חובה לזכות, ריצוי
או שירות, עבדות או חירות.
במה אתם בוחרים?
תגובות
הוסף רשומת תגובה